בין התאריכים 7–26 בספטמבר | קולנוע | מחווה לז׳אן מורו

“קתרין, ז׳יל הצרפתי וג’ים הגרמני, המשולש הרומנטי המפורסם ביותר בקולנוע, אוהבים זה את זה על פני תקופה המשתרעת משך 20 שנה בתחילת המאה העשרים. סיפור אהבה מר־מתוק המדגיש את החיים הבלתי אפשריים בשלושה… אין אלטרנטיבה לאהבה בין שניים, לא מספקת ככל שתהיה”. (טריפו). טריפו שומר בסרט זה על כל מאפייניו הקולנועים הקבועים: מצלמה ומשחק משוחררים ונקודת מבט אנושית והומאנית שדרכה מועבר הסיפור. ז’אן מורו בהופעה אניגמטית הפכה את הסרט לאחד מאבני הדרך של הגל החדש. 

אחרי שבעלה נורה על מדרגות הכנסיה שבה נישאו זה עתה, יוצאת ג’ולי למסע נקמה בעקבות רוצחיו. נאמן לדרכו הקולנועית, מחפש טריפו בתוך סרט המתח שלפנינו את המוטיבים שמניעים את הדמויות ופחות את האפקט הזול. את מרכז הכובד הוא מותיר בידיה של ז’אן מורו, והיא, באותה תמימות מאיימת הזכורה מ”ז’יל וג’ים”, מניעה את הסרט עם דמות שליבה השבור מנחה אותה. הוסיפו את הצילום המשוחרר של ראול קוטאר, ואת המוסיקה של ברנרד הרמן (המלחין של היצ’קוק) והרי לכם קלאסיקה של ממש. 

השנה היא 1999. בעוד לוויין הודי המונע בכוח גרעיני מאיים להתרסק על כדור הארץ, יוצאת צעירה צרפתיה למסע דרך כל העולם ועד אוסטרליה בה חי מדען המבקש להשיב את חוש הראיה לאשתו האהובה. בעקבות הבחור דולקים בעלה ובלש פרטי. זה ‘סרט הדרך’ האולטימטיבי אליבא דוים ונדרס – יצירה קולנועית שעל אף קלישאותיה הפילוסופיות נקל לזהות בה מגע יד גאון. לצל”ש מיוחד ראויים הצילום של רובי מולר ופס הקול שהוא מעין שעתיים ומשהו עם מיטב הפסאודו אלטרנטיב של שנות התשעים. 

ג’ובאני הוא סופר מצליח השרוי במשבר יצירה. חיי הנישואין שלו עם לידיה מדשדשים, ולמעשה מגיעים כבר אל סף העוינות. בתחילת הסרט מבקרים השניים חבר ותיק השוכב על ערש דווי, וכבר שם מתגלה עומק הקלקול ביחסים. משם הם עוברים למסיבה הנערכת לרגל צאת ספרו החדש של ג’ובאני, אך לידיה חומקת ממנה. “לה נוטה” הוא הפרק השני בטרילוגיה של אנטוניוני. גם כאן עוסק אנטוניוני בבדידות ובעקרות הרגשית של המין האנושי. אין לו כוונה להתייחס בסלחנות לגיבוריו ויחד עם זאת הוא מציע לגיבוריו פתח של תקווה.